האם קיים אתאיסט אמיתי? האתאיסט מכחיש, לכאורה, את קיומו של אלוהים. גם אם מבחינה אידיאולוגית – רעיונית נשלול את קיומו של האל, האם הרגש מסוגל להכחישו הכחשה אמיתית ומוחלטת? יש האומרים כי אין אדם המסוגל להתקיים ולו לרגע קט מבלי שבאופן מודע או לא מודע יהיה מחובר איכשהו לבוראו. שללא ההכרה הסמויה בקיומו של אלוהים וכך אף בנצחיותנו לא היינו מסוגלים לשרוד פסיכולוגית אפילו רגע אחד קטן.

יקום

הקשר הטבעי, הספונטני לאלוהים, ניכר בעיקר בילדים, שטרם הספיקו לבנות לעצמם תילי תילים של  אידאולוגיות. נוכחות האל מורגשת בהם כדבר מובן מאליו. הספר "מכתבי ילדים לאלוהים", נוצר לאחר ששני מורים בבית ספר באמריקה ביקשו מילדים לכתוב לאלוהים. הם ליקטו את המכתבים ותרצה אתר תרגמה אותם לעברית ונתנה לילדי קיבוץ נחשון להעתיקם ולחתום עליהם. לעיתים מביעים המכתבים התפעלות והכרה בחשיבותו של האל והערכה כנה לתכונותיו:  "אלוהים יקר, אני אוהב אותך מפני שאתה כל כך טוב. אני משתדל להיות טוב כמוך, אני טוב לכל האנשים, לאמא שלי ולאבא שלי, ולשתי האחיות שלי. זה בטח נורא נעים להיות אלוהים ולהרגיש איך שכולם אוהבים אותך. שלך, בכנות, ירון".

המכתבים מעלים מצבים שונים, רגשות שונים, לעיתים מעלים בקשות לאלוהים, לעיתים טרוניות, בתמימות אך באמונה שלמה בכוחו של האל לתקן ולספק: "אלוהים היקר, שמי אלון. אני רוצה אח קטן תינוק. אמי אמרה לי לבקש מאבא, אבי אמר לי לבקש ממך. אתה חושב שתוכל לעשות את זה? בהצלחה, אלון." 

לעיתים גם נעשית הפניה לאל הכל יכול והיודע כל לגילוי צפונותיו, למתן הסבר  לחיים האלו על כל מורכבותם והסתירות הפנימיות שבהם: "אלוהים היקר, איך זה כשמתים. אף אחד לא רוצה להגיד לי, אני רק רוצה לדעת, אני לא רוצה לעשות את זה. ידידך, מיכאל".

נולדתי למשפחה אתאיסטית. לא דיברו על אלוהים, שלילת קיומו היתה מובנת מאליה. החיים הורכבו מאין ספור עניינים פיזיים ולכל תופעה בעולם היה הסבר או פיתרון רק במישור הפיסי של הקיום. יחד עם זאת אני זוכרת את השיחות שלי עם אלוהים, את השאלות: מהו העולם הזה? ומה קיים מעבר לו? ומה מעבר לכוכבים? ומעבר לקוסמוס? האם יש יקומים נוספים? ומה התכלית של כל זאת? במבט לאחור אלו היו הרגעים הקסומים ביותר.