שוק העבודה היה מוצף בייבוא וייצוא של אינסוף מוצרים לא נחוצים לאף אחד ותעשיית הכלום פרחה. עבדים לקוסמטיקה ואיפור שעונים וגאג'טים וטלפונים מחשבים ואביזרים נלווים יקרים יקרים ללא תוחלת. הייצור הונדס ככה שהכול יספיק למעט זמן הבטרייה, המצנם, המזגן וחלקי החילוף שנחליף הכל בטווחי זמן קצרים אחרת מה נעשה עם כל הייצור ואיך נגלגל ואיך נתגלגל?

בום טראח נשמע פיצוץ עולמי פנימי ממחוז הוואן שבסין. נגיף מדביק עצר את הכל באחת. לא ראינו, לא ידענו, לא שמענו ולא האמנו אבל גילינו שאפשר בלי. בלי אלי אקספרס. בלי מסעדות גורמה. בלי קניונים רוויי בגדים ונעליים מכל מיני צבעים וסוגים והכל כל כך מוחצן ויקר. 

המובטלים החדשים

ומה עם בית הספר ועם כל החוגים ומי ישלם לי משכורת בכדי שאפזר אותה הלאה? הרי את משפחתי אני מגדלת באאוט סורסינג. קו נמתח על כלכלת העולם ואמרו מעתה – לא מה שאפשר אלא מה שצריך. לא מה שיש אלא מה שנדרש. לא מה שרוצים אלא מה שהכרחי.

האנושות תצביע ברגליים ולא תרכוש את מלאי השפע שנותר וכספי הממשלה שמנסה להחיות תעשיית ייצור שמתה – הם כוסות רוח ותו לא. עדיף שכסף זה ינתן למובטלים שקצבתם תיגמר בחודשים הקרובים.

מקצועות הפוסט קורונה יעסקו בחקלאות ומזון פשוט עממי ומשביע ולא במנות זעירות על פני צלחת גדולה שמסגרתה האובלית פס זהב. המונים ימצאו את עצמם חסרי עבודה, רק מפני שעבודתם אינה נחוצה יותר, רק מפני שחשיבת האנושות השתנתה והיחס לחיים קיבל תפנית.

השתכרות מתוך תחרות, חמדנות, צרות עין ודריכה אחד על השני מעולם לא הביאה ברכה וכיום יותר מתמיד – היא תימוג לגמרי. כולנו צריכים ללמוד כיצד להתפרנס זה מזה מחדש וללמוד את חכמת הטבע שמוביל אותנו בתהליך הזה. 

ולכן המקצוע הראשון המוביל יהיה המורים שילמדו את האנושות כל מה שהיא צריכה לדעת בכדי לחיות בהרמוניה ובטוב אחד עם השני. וכאן, המורים והתלמידים יקבלו את השכר המגיע להם, גם כספי וגם רוחני, כזה שיספיק להם לכל צרכם. 

מבית המעצר "אופק" הכי סבלתי: תאים-תאים של בני נוער שהלכו לאיבוד, ומי יודע אם ומתי ימצאו את דרכם לחיים. התיישבתי מולו בחדר קטן וצר; קור של בטון וריח של ליזול באוויר. "בחיאת שולי, תוציאי אותי מפה" הוא התחנן "אללה יסטור עם מי אני יושב בתא". תן לי משהו אמרתי, תן לבית המשפט ענף להיתלות עליו כדי לשחרר אותך, להקל עמך. אבל לא היה לו כלום. גם לא חרטה או ראשית הכרה כלפי המעשה שביצע.

בהיעדר מוחלט של נסיבות שיכולות להסביר במשהו את המעשה שהצטייר חד-משמעית כפגיעה מתוך שנאת האחר – חומרת התיק הייתה גבוהה ביותר עם סיכוי טוב לעונש ממושך מאחורי סורג ובריח. במאמצים רבים הצלחתי לרתום את הנער הסורר לתהליך טיפולי-שיקומי כדי שיזכה להקלה בעונשו. ידעתי היטב שלמערכות הקיימות אין את הכלים להביא את האדם לשינוי יחס לעבירה שביצע, שלא לדבר על יחס חדש לזולת.

ידעתי ולא יכולתי לעשות כלום. ידיי היו כבולות בחבלי מציאות קיימת שנטועה בעולם שאינו אלא מראה של טבע האדם. גם הפעם דחקתי את הרצון לשנות את העולם – אותו רצון שהניע אותי ללמוד משפטים ושהאקדמיה ידעה לטפח בי היטב – ונלחמתי עבור הלקוח שלי. וניצחנו. הוא קיבל עונש קל מאוד וחזר אליי פעם אחר פעם עם תיקים נוספים. ותמיד ניצחנו. אבל בניצחון האמתי שלי זכיתי מחוץ לכתלי בית המשפט, כשבחרתי לעזוב את המקצוע וללמוד לאהוב כנגד ומעל פני שנאת חינם שפוצעת אנשים בזכוכיות. ות'אמת, זה מה שצריך ללמד בפקולטה למשפטים. ואז ננצח כולנו.