האם למורה יש כלים להתמודד עם הילדים?

עם יד הלב ככה ביני לביני ידעתי שזה יגיע וגם קצת הגיע לי. הטרפתי אותה לחלוטין לא נתתי לה להשלים משפט וגררתי את כולם איתי לתוך כאוס אחד גדול. הייתי "במיטבי".

הייתי אז בכיתה ו' ואסתר הייתה המחנכת שלי כבר שנה שנייה והכירה אותי היטב. הייתי הבלגניסטית של הכיתה, מופרעת קולנית ואגרסיבית ואם נוסיף לכל זה – שהייתי ילדה שמנה (מאוד) שנלחמת על קיומה באמצעות הומור גס מסית ומדיח – אז הנה לכם קיבלתם את הסיוט הנורא של כל מורה.

באותו שיעור שנחרט בי יצאתי משליטה. ראיתי את החוסר אונים שלה, הסבלנות שאוזלת, כפות הידיים שהתאגרפו מעצבים, הפנים המאדימות ונשיכת שפתיים שכמעט פוצעת שלא עזרה לה. כי בסוף היא הטיחה בי בחצי צעקה "בהמה".

קיבלתי נוק-אאוט ובכיתה השתררה שתיקה. השיעור נמשך כסדרו כשאני יושבת קפואה ובמוחי מתרוצצות המחשבות: אני ארים אותה על טיל אני אביא את אבא שלי, נדווח למשרד החינוך נפנה למשטרה. לא אתן שמורה תדבר כך לתלמידה, אעשה מזה מקרה לדוגמה שילמדו עליו בסמינרים.

אבל לא סיפרתי. התביישתי נורא, לא יודעת ממה יותר – מאיך שהיא כינתה אותי או מאיך שהתנהגתי.

הזיכרון הזה צף בי בימים האחרונים, כשאני מסיעה את הגדולה שלי לקורס קיץ בחטיבה. מחלון הרכב אני צופה בה ובעשרות הנערות שנכנסות בשער הברזל, והן שמחות ומתרגשות לקראת הבאות. אני רוצה שירגישו בטוחות בעצמן, שהלב שלהן יהיה רגוע, שהחיפוש אחר אהבה לא ישתחרר מתוכן את המפלצת, ושהן שיכירו את הטבע שדוחף אותן מבפנים – ויוכלו לו.

ואני דואגת – האם למורות יש את הכוח והיכולת להכיל את נפשן הצעירה שמתפתחת במציאות כל-כך סמיכה ומורכבת שמולידה בהן מגוון של רגשות? האם המורות ידעו להעניק להן את המפתח להצלחה בחיים ולכוון אותן לבניית יחסים טובים עם הזולת? האם למחנכת יש כלים להתמודד עם האגו הילדותי שמתפרץ מולה, ולא רק לקרוא לו בשמו – "בהמה"?