לא כל כך הבנתי מה הוא אמר היום. ודווקא שכתבתי את מה שאמר, העברתי בעוד חוש את הדברים. אבל לא הבנתי, לא תפסתי, לא הרגשתי ועכשיו אני גם בכלל לא זוכרת מה הוא אמר. ויש כאלה לא מעט ימים, אם בכלל אפשר לסדר את כל מה שהוא אומר ומגלה לנו, בימים או במונח זמן אחר. הכל מתערבב זה בזה, נכלל אחד בשני, מילים, הבחנות, בירורים, הרגשות, התרשמויות, התפעלויות. הררי מצבים אינסופיים, חוליים, כמו החול של הים, הרך והנעים ששורף שהולכים עליו יחפים.

ומי בכלל יודע ומי בכלל זוכר, ובכלל לא צריך לדעת ולזכור. צריך להתחדש כל רגע. אבל יש את העניין הזה שהוא קבוע וממה שהבנתי יהיה כאן לנצח. העבודה עם הרצון לקבל, כלומר עבודת ההתגברות, הביטול, הוויתור, האמונה למעלה מהדעת. העבודה הזאת היא נצחית, מפני שהבורא הוא נצחי והרצון לקבל הוא כל הבריאה. אבל רגע, הרי נאמר שבסוף הבורא נותן לנברא השפעה, הרי יש את העניין של ניצחוני בניי, אז איך האגו עדיין יישאר כאן? 

אז ככה, קודם כל אני לא יודעת, שנית זה נראה לי קשור לזה שמה שישתנה זה הכוונה לא הרצון. דבר שלישי, מה יש לי להתעסק עם גמר תיקון? כשיגיע נסתדר אתו. בינתיים פה, הרבה לפני הגמר ואני שכחתי מה אמר היום.

ואומרים שזה דווקא טוב ששוכחים, משהו נטבע בי ואיני יודעת לספר מהו, אבל הוא טבוע בי מעתה והלאה, חלק ממני, חלק מהכלי שלי. אז למה, למה אני רוצה להיזכר בדברים? בכדי לעבד אותם, לסרק אותם בתוכי, להעביר אותם שוב ושוב, לנסות אולי להגיד אותם. ובכל זאת, אני לא זוכרת. מחר יגיע יום חדש, ואם אנחנו מחלקים את הזמן שהוא מדבר בבלוקים של ימים, אז הנה מחר תהיה הזדמנות חדשה לשמוע, לעבד ואולי במשהו לנסות מיד ליישם.

איפה שהאדם חושב – שם הוא נמצא. המחשבה היא המציאות של האדם. האדם צריך לבקש מהבורא שישלח לו מחשבות כאלה שדרכן הוא יוכל להיות כלול במערכת הבריאה, במחשבת הבריאה, ואז הוא שמור בחיק הבורא.